היסטוריה של הגליל

הגליל היווה ערש לחיי האדם עוד מהתקופה הפרה היסטורית;
בנחל מערות ובנחל ספונים בכרמל, התגלו מושבות ייחודיו
של האדם הניאנדרטלי (איש הכרמל מלפני כ- 140,000 שנים),
בחופי ימת החולה התגלה מושב של האדם הקדמון, ההומוספיינס ארכאי.
תגליות אלה מעידות על השינוי שהפך את היצור האנושי מצייד
מלקט - לאדם החקלאי בישוב קבע.

החל מהתקופה הכלכוליתית, לפני כ-7,000 שנה, מאכלסות
את הגליל התיישבויות כפריות קטנות בהן מתקיימים פולחנים
דתיים. עובדות אלו נלמדות ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו
במקום כמו צלמיות אלילים, כלי עבודה וחרסים לאכסון.

התקופה הכנענית (1,200-3,000 לפנה"ס) מספקת מקור עשיר
יותר של ממצאים ארכיאולוגים המציגים שגשוג כלכלי ותרבותי,
שבא לידי ביטוי בהקמת ערים בצורות כמוקדי שלטון מרכזיים,
בהם התקיימו קשרים מדיניים וכלכליים עם העולם שמסביב.
הערים חצור ומגידו הן המרכזים העיקריים בהם התגלו מבני ציבור,
ארמונות פאר, כלים, תכשיטים ומכתבים שנכתבו בכתב היתדות.

הגליל היה חבל ארץ מבוקש ביותר בעת העתיקה, ועבר משליטה
של אימפריה אחת לשנייה לעיתים קרובות. על כך מעידות שכבות
ארכיאולוגיות האופניות לתלים העתיקים של מצודות וערים שהוקמו
לאורך השנים לצורך הגנה מפני פולשים.
התקופה הבולטת בממצאים הינה תקופת ההתבססות של הממלכות
הישראליות, החל במסעי ההתנחלות של שבטי ישראל בהנהגת
יהושע בין נון (850-1,200 לפנה"ס), ובהמשך, לאחר הפרדות
ממלכת ישראל מיהודה. הממלכה נהנתה מפריחה כלכלית,
צבאית ומדינית, במיוחד בתקופת המלכים אחאב ואחז.
הערים חצור, מגידו, בית שאן, קדש נפתלי והעיר הקדושה דן,
מסמלות רק חלק מהשפע שאפיין את התקופה.

במסעות הכיבוש של מלכי אשור (380-580 לפנה"ס) - תיגלת,
פלאסר וסנחריב, נקטעו הפריחה והשגשוג באכזריות כאשר
עם ישראל הוגלה לארץ לא נודעת.

הישוב היהודי פרח מחדש, בעיקר בתקופת החשמונאים
(100-265 לפה"ס) המלך אלכסנדר ינאי, בהמשך, אשתו,
המלכה שלומציון וגדול אדריכלי ישראל, המלך הורדוס שאף
הקים ערים חדשות כעכו וטבריה ופיתח את הערים העתיקות
חצור, מגידו ובית שאן.

הגליל תופס מקום חשוב ביותר בתקופת המרד הגדול ברומאים,
בשנת 66 לפנה"ס. מפקד הגליל, יוסף בן מתתיהו, התכונן
לפלישת הרומאים בהקמת מאחזים מבוצרים, בתגבור הערים
הגדולות (המפורסמות שביניהן: יודפת, ציפורי, מיגדל וצפת)
בנשק ובמזון. בסופו של דבר יודפת נפלה ונהרסה.
יוסף בן מתיתיהו נישבה ושיתף פעולה עם הרומאים בכך ששכנע
את שאר הערים להיכנע, ובכך, להציל את הישוב מכליה.
פרט מארבע ערים, כל היישוב בגליל נכנע. הערים שלא נכנעו
הוחרבו לאחר קרבות דמים קשים, כולל קרב ימי בכינרת
מול העיר מיגדל.

הגליל ניצל מחורבן ונהפך למרכז אליו התקבצו ניצולי החורבן
בירושלים ושאר חבלי ארץ יהודה. הגליל נעשה למרכז רוחני
של הסנהדרין בשערים ובטבריה. האזור פרח כלכלית.
המאפיין את הבניה בתקופה זו הם בתי הכנסת המפוארים
שנבנו בערים והכפרים, ואשר שימשו מקום חליפי לקיום הפולחן
הדתי שהיה נהוג בבית המקדש.

בתקופת מרד בר כוכבא, הגליל שימש כבסיס מילוט לתנאים.
המפורסם מביניהם, רבי שמעון בר יוחאי,  התחבא במשך
13 שנים במערה בפקיעין הישנה וכתב את הספר המרכזי בקבלה
היהודית "ספר הזוהר". גם לאחר דיכוי מרד בר כוכבא,
בשנת 133 לספה"נ, הגליל המשיך לפרוח ויושביו היהודים היוו
חלק עיקרי מהאוכלוסייה. ניתן ליחס לתקופה את שרידי
בתי הכנסת בברעם, מירון, כפר נחום וציפורי.

בתקופה הביזנטית (300-630 לספה"נ), כאשר השליטים אימצו
את הנצרות כדת, נעשה מאמץ גדול להפיץ את הניסים והנפלאות
של ישו באמצעות הקמת כנסיות במקומות כגון הר מירון,כפר נחום,
נצרת וכפר כאנה.

עם הכיבוש הערבי שהחל בשנת 630 לספה"נ, חלה הידרדרות
כלכלית שגרמה לדילדול האוכלוסייה. היהודים עברו לגלויות השונות,
בעיקר לאחר רעידת אדמה עזה שפקדה את הארץ וגרמה לחורבן
שעד היום ניתן להתרשם מעוצמתו בעתיקות ציפורי ובית שאן.
הישוב התבסס בעיקר בערים עכו, טבריה וצפת.

פלישת הצלבנים (1099-1299 לספה"נ) לארץ לא תרמה אף
היא לשגשוג. היהודים נרדפו ונרצחו ע"י הצלבנים בכל עיר או חבל
ארץ שנכבש על ידם. הישוב הנוצרי התבסס בעיקר במצודות וערים
מבוצרות ומירב דאגתם היה לשמר את השליטה על הדרכים
המובילות מהים לירושלים - מצודת המונפורט, מצודת אבירים,
מצודת צפת ומצודת נמרוד מעידות על הלוך הרוח שאפיין את התקופה.

המוסלמים (1291-1492 לספה"נ), בפיקוד סלאח-א-דין, ובהמשך,
תחת פיקודו של ביביראס הממלוכי, הרסו את המצודות והערים
על מנת למנוע ניסיונות חוזרים מצד הצלבנים לנסות ולפלוש לארץ.

הכיבוש העותומאני (1492-1917 לספה"נ) גם הוא לא היטיב עם
הארץ ועם הגליל בפרט. נזקים כבדים נגרמו ליערות ולחורש הטבעי
בשל המאמץ העותומאני לסלול את מסילת הברזל לרכבת החיג'זית,
בין היתר, באמצעות השימוש המוגבר בעצים להסקת הקטרים.

הגליל ידע עדנה רק עם תחילת פעילות התנועה הציונית, כאשר
החלו רכישות של אדמות, חידוש הישוב היהודי בישובים העתיקים
והקמת ישובים חדשים כדגניה, כפר גלעדי ותל חי. הבדואים והערבים
ניצלו את הרצון לגאולת קרקעות ומכרו להנהגה הציונית אדמות בור,
טרשים וביצות שכביכול היו בבעלותם. בשנות הארבעים של המאה
העשרים הוקמו מרבית הישובים שהיוו בסיס להגנה ולשחרור הגליל
מפני הפלישה של צבאות ערב מסוריה ולבנון וכנגד כנופיות ערביות.

עם תום מלחמת העצמאות (1948) הוקמו ישובים וערים נוספות
והישוב היהודי בגליל  הולך וגדל, למרות שעדין לא בקצב שמייסדי
האומה יחלו וציפו לו.
כיום, הגליל נהנה מפיתוח כלכלי, בעיקר בתחום היזמות התיירותית.
המבקר היום ברחבי הגליל ייהנה מאויר הרים צלול, מכמני טבע
ותרבות העשירה בניחוח קדמון, המשלב את השפעת התרבויות
השונות בהיסטוריה של הגליל.